זכויות אדם

מקור הזכויות

לפי ראנד, האדם שורד באמצעות תבונתו: הוא חושב, יוצר, עובד ופועל כדי לקיים את חייו. לכן עליו להיות חופשי להפעיל את שיקול דעתו, בלי להיות כפוף לכפייה מצד אחרים.

הזכות הבסיסית — הזכות לחיים

הזכות לחיים היא הזכות היסודית שממנה נגזרות שאר הזכויות. משמעותה אינה הבטחה שהאדם יישאר בחיים, אלא חירותו לנקוט את הפעולות הדרושות לקיומו.

ממנה נגזרות הזכות לחירות, הזכות לרכוש והזכות לחיפוש האושר.

זכויות שליליות לעומת זכויות חיוביות

בתפיסתה של ראנד, זכויות מטילות על אחרים חובה להימנע מפגיעה בחירות האדם, ולא חובה לספק לו מוצרים ושירותים.

למשל, הזכות לחיים אינה מקנה לאדם זכות לדרוש מאחרים שיספקו לו מזון, אלא זכות לפעול להשגתו.

חשיבות זכויות הקניין

זכויות הקניין הן המימוש המעשי של הזכויות האחרות. אדם שאינו רשאי להחזיק בתוצר עבודתו אינו חופשי באמת להשתמש בתבונתו ובעמלו לקיום חייו.

זכות הקניין אינה מבטיחה שיהיה לאדם רכוש, אלא מגינה על חירותו לרכוש, להחזיק ולהשתמש ברכוש שהשיג כדין.

ביקורת על זכויות כלכליות

ראנד מתנגדת להכרה בצרכים חומריים, כגון דיור, מזון או שירותי בריאות, כזכויות שמחייבות אחרים לספק אותם.

לטענתה, כאשר מימוש זכות של אדם אחד מחייב כפיית עבודה או העברת רכוש מאדם אחר, נוצרת סתירה בין זכויותיהם.

הזכות לחיים מול זכות הקניין

לפי איין ראנד, זכויות האדם מגינות על חירותו של הפרט לפעול למען חייו, ואינן מקנות לו זכות לתבוע מאחרים לספק את צרכיו.

הזכות לחיים אינה הזכות להבטיח את הישרדותו של אדם בכל מחיר, אלא הזכות לחיות ולפעול ללא כפייה מצד אחרים.

לכן, אדם המסרב לממן טיפול רפואי לאחר אינו מפר כשלעצמו את זכותו לחיים, בעוד שכפיית מימון הטיפול באמצעות נטילת רכושו פוגעת בזכות הקניין שלו.

לפי תפיסה זו, ההבחנה המוסרית אינה מבוססת רק על חומרת התוצאות, אלא על ההבדל בין פגיעה בזכויותיו של אדם לבין אי־מתן סיוע לו.

אין כאן בהכרח התנגשות בין הזכות לחיים לזכות הקניין, משום שהזכות לחיים אינה כוללת מלכתחילה זכות לרכושו של אדם אחר.

האם קיימת מגבלה מוסרית על צבירת רכוש?

לפי ראנד, זכות הקניין אינה מוגבלת לכמות הרכוש הדרושה לאדם לצורך הישרדותו. זכות זו נובעת מחירותו של האדם לפעול באמצעות תבונתו, לייצר ערך וליהנות מתוצאות פעולתו.

לפיכך, כמות העושר שצבר אדם אינה קובעת את היקף זכויותיו. השאלה המוסרית היא כיצד רכש את הרכוש, ולא האם הוא זקוק לכולו.

זכויות הקניין מגינות על עצמאותו של הפרט ועל חירותו להחליט כיצד להשתמש בתוצאות עבודתו. הגבלת הזכויות בהתאם לצרכיו החומריים מכפיפה את חירותו לשיקול דעתם של אחרים.

ביקורת אפשרית: ניתן לטעון שזכות הקניין חשובה, אך אינה בהכרח מוחלטת. אפשר להגן על חירותו הכלכלית של אדם ובמקביל להטיל מיסוי מוגבל למימון צרכים חיוניים. כדי לדחות טענה זו, יש להסביר מדוע גם פגיעה מוגבלת בקניין אינה מוצדקת.

זכויות האדם מול הצורך בסיוע חברתי

לפי ראנד, זכויות האדם מגינות על חירותו של הפרט מפני כפייה, אך אינן מבטיחות את סיפוק צרכיו החומריים.

גם כאשר אדם אינו מסוגל לדאוג לעצמו בשל מחלה או נכות, מצוקתו אינה מקנה לו זכות לכפות על אחרים לספק את צרכיו.

העובדה שאדם נולד בנסיבות קשות אינה אומרת שאדם אחר הפר את זכויותיו. צורך, חמור ככל שיהיה, אינו יוצר כשלעצמו זכות לרכושם או לעבודתם של אחרים.

עם זאת, סיוע מרצון יכול להיות מוסרי ואף ראוי, בהתאם לערכיו ולנסיבותיו של האדם המסייע.

הקושי הפילוסופי: האם ההגנה על זכויות הקניין צריכה להיות מוחלטת, גם כאשר משמעותה היא שאנשים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם לא יקבלו את צורכי הקיום הבסיסיים?

המחלוקת היא בין תפיסה הרואה בזכויות הגנה מפני כפייה לבין תפיסות המצדיקות גם חובות חברתיות לסיוע.

עמדתי האישית — זכויות הקניין מול אחריות חברתית

אני מקבל את העיקרון שלפיו לכל אדם יש זכות לקניין פרטי וליהנות מפירות עבודתו, וכי על המדינה להימנע ככל האפשר מפגיעה בזכויותיו.

עם זאת, אני סבור שזכויות הקניין אינן בהכרח מוחלטות. אנשים נולדים בתנאים שונים, ולעיתים אינם מסוגלים לספק לעצמם את צורכי הקיום הבסיסיים מסיבות שאינן בשליטתם.

בעיניי, לחברה יש אחריות מוסרית כלפי אנשים אלה. אחריות זו עשויה להצדיק מיסוי מוגבל לצורך הבטחת תנאי קיום מינימליים, בתנאי שהפגיעה בזכויותיהם של שאר האזרחים תהיה מצומצמת ככל האפשר.

אין בכך בהכרח דרישה לשוויון כלכלי או לחלוקה שווה של העושר, אלא ניסיון להבטיח רמת קיום בסיסית תוך שמירה מרבית על החירות האישית.